אני לדודי ודודי לי

חודש אלול מתאפיין בפסוק משיר בשירים "אני לדודי ודודי לי". אבל האם הפסוק הוא רק סימבולי בראשי תיבותיו הנקראים אלול, או שמא יש כאן כוונה עמוקה יותר.

הבה נצלול אל מאמר של הרב לייב מינצברג (בן מלך, שיר השירים מאמר רביעי) שביאר איך היחס של עם ישראל אל הקדוש ברוך הוא מתבטא בהרבה אופנים, וכמו שנאמר בפיוט: כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו, אנו קהלך ואתה חלקנו, אנו נחלתך ואתה גורלנו, אנו צאנך ואתה רוענו, אנו כרמך ואתה נוטרנו, אנו פעולתך ואתה יוצרנו, אנו רעייתך ואתה דודנו, אנו סגולתך ואתה אלוקינו, אנו עמך ואתה מלכנו.
אמנם עיקר היחס בינינו לבורא מתבטא בתורה בשלושה דרכים: עבד, בן, ורעיה, כשההגדרה בין כל אחת משלוש אלו שונה מהאחרים במהותה, וננסה לבאר כל אחד.

אדון ועבד:
מערכת היחסים בין אדון לעבד הוא כזה שהאדון מצוה והעבד מבצע ללא רגש וללא הבנה. מהותו הוא לעשות את מה שהאדון ציוה ולא יותר. ולכן חז״ל תיארו את העבד כעצלן שהרי כל מעשיו הוא רק לצורך האדון ואין לו לעצמו מזה כלום, משום זה עבדים עצלנים הם, ובגמרא (קידושין מט, ב) אמרו עשרה קבים שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים ואחד נטלו כל העולם כולו. וכל זאת משום שאין לו שום נחת רוח או תועלת ממעשיו. ומשום כן הזהירו אותנו רבותינו שכשאנו מקיימים מצוות באופן של עבד, נעשה כן לשמה: ’אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל שכר’. נוסף לזה אין לעבד רצון לדעת מדוע ציוה האדון לעשות את מה שהוא ציוה, שכל רצונו הוא רק לעשות את המוטל עליו ומיד אחר כן לנוח. ההרגשה האופפת את העבד היא פחד מהאדון שמא יענישנו, ולכן לעבד גם אין שום נחת רוח כשהאדון מרוצה ממעשיו, ורק יש לו הרגשה של הקלה שהאדון לא יענישנו.

אב ובן:
בשונה מהעבד, הבן רוצה לעשות נחת רוח לאביו, והסיבה נובעת מזה שבעוד שמהותו של העבד היא לעשות עבור האדון, הפוך מזה ביחס של אב ובן, שהאב עושה עבור בנו מאז שנולד ועד שעמד על דעתו בגיל מאוחר יותר, ורק שהבן גדל ונהיה עצמאי, אז יש לו אפשרות להחזיר נחת רוח לאביו. ובאמת שהאב לא רוצה שום דבר מהבן, והנחת רוח האמיתי שהאב מצפה מבנו הוא שהבן יצליח וילך בדרך טובים. דהיינו, שבעוד שאצל העבד כל מעשה העבד הוא לטובת ולתועלת האדון, בבן הרצון של האב הוא שהבן יטיב עם עצמו, ובזה האב שמח.
ומפני כן נולדת אהבה עזה בין האב לבן, שנפשו קשורה בנפשו, שהבן מרגיש שכוונת האב לטובתו, ולכן הוא מתכוין לתת נחת לאביו ככל שבידו. זאת ועוד, שהבן גם רוצה להתדמות לאביו, ולכן הוא מנסה ללמוד את מעשיו ולהבין מדוע האב עושה כל דבר שעושה, וכן מדוע הוא מצוה על הבן לעשות מה שהוא מצוה.

בעל ורעיה:
כאן ישנה מערכת שונה במהותה מהשניים הקודמים, שמערכת יחסים זו נובעת מחיבור בין בני הזוג שנעשים כאחד, עד שחז״ל אמרו שאשתו כגופו, וכמו שאמר הכתוב: "עצם מעצמי ובשר מבשרי", וכן: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". והרמב״ן ביאר: "נקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד.... והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".

וכיון ששניהם נחשבים כאחד, כשאחד מבני הזוג עושה דבר למען השני אין זה באמת עבור השני אלא עבור עצמו או יותר נכון עבור מערכת האחדות. ולכן יש כאן יותר מאשר רצון להבין מה שהשני רוצה אלא גם צורך להרגיש את רצון השני, ולעשות רצונו כרצונך, שהרי עשיה זו היא לא למען הזולת אלא למען עצמו. מערכת יחסים כזו בנויה יותר על רגש מאשר על הבנה ש’כך אני צריך לעשות’ כמו שעבד מכוין, או אפילו ש’כך נכון לעשות’ כמו שהבן מכוין, אלא כאן יש פחות דעת ויותר רגש של ’כך אני רוצה לעשות’, וכמו שאמרו ’איזו אשה כשירה, העושה רצון בעלה’, שאין הכוונה שלא יהיו לאישה רצונות או שתבטל את רצונותיה לגמרי, אלא שהכונה שכל בן זוג עושה למען מערכת השותפות וכל רצונותיו הם לתועלת זו. מערכת יחסים שכזו משחררת את הכונה של הצורך לעשות, ונכנסת לתוך מערכת של זה מה שאני חשק לעשות. הרוצה ללמוד על מערכת אהבה זו ילמד את שיר השירים ויבין היטב את כוונתה.

הנמשל מכל הנ״ל:
והנה כיון שיש כמה בחינות ביחסים בנינו אל הבורא, לכן אנו מוצאים שישנם שיטות שונות בעבודת הקודש שבדרך כלל מתחלקות לפי כוחות נפשו של האדם, וכולם אהובים וכולם רצויים.

ולדוגמא, הרב מינצברג הסביר שישיבת בריסק נטו קו בדגש מיוחד לעבוד בעיקר באופן של עבד שמדקדק לעשות בדיוק את מה שהאדון ציוה ללא שאלות וללא בירורים מדוע כך הוא ציוה, דהיינו שהם פחות שואלים למה (טעמי המצות), ויותר שואלים מה (מה וכיצד צריך לעשות). וכמו שהראש ישיבה שלי היה אומר "אשרי העם שככה לו", שהיינו שאם ישאל אדם מה העבודה הזאת לכם, המענה עבור ’למה’ היא- ’ככה’. אכן עבדות זו של בריסק אינה כאותו עבד עצלן שדובר עליו לעיל, אלא כעבד מסור ונאמן, כשם שנאמר אצל משה רבינו (דברים לד, ה): "וימת שם משה עבד ה". והנחת רוח שיש לבורא, וכמו שהסביר רש״י על הפסוק (במדבר כח, ח) "אשה ריח ניחח לה" - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

לעומתם יש את דרך החזון איש שעבד את הבורא באופן של בן, כפי שניכר מספריו שטרח באריכות להסביר כל דבר באופן הקרוב אל הבנת הלב, כשם שהבן משתדל להבין מדוע אביו נוהג בדרכים מסוימות. ודרך זו היא שיפור המידות וקיום המצוות על מנת לשפר ולהשלים את עצמו, ואין לבורא שום תועלת מאותם מצוות, אלא רק נחת רוח שהוא רואה שבניו נעשים טובים יותר, על דרך שנאמר (בראשית רבה מד, א): ’לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות’.

ויש גם דרך שלישית שהיא מערכת היחסים של בעל ורעיה והיא דרך הבעל שם טוב, שלימד את חסידיו שיש לעבוד את השם באופן של קודשא בריך הוא וישראל חד הוא, וכשם שהרעיה אינה עושה עבור עצמה באופן שבן עושה לאביו, ולא עושה עבור השני כשם שעבד עושה לאדון, אלא כל מעשיה בנויים על רצון עז לעשות את רצון בעלה ובכך גם מתחזק הקשר בינה לבעלה, ולדוגמא שכשאשה מכינה ארוחת בוקר לבעלה היא לא מכינה כמו שעבד מכין דהיינו בעבור שזה תפקידה, ולא כמו שהבן עושה על מנת לשפר את עצמו שיהיה לאביו נחת, אלא מכיון שהכנת הארוחת בוקר לבעלה הוא חלק מההתקשרות, וכשבעלה נהנה מהארוחה היא עצמה נהנית ומרגישה הרגשת סיפוק בקשר שנוצר. כמו כן הדרך בעבודת הבורא שיש שעושים את המצוות מכיון שהם מרגישים טוב ונעים לקיים את המצות מחמת שדבר זה מקשר ומחבר אותם לבוראם, כיון שמעשיהם מביאים לבורא נחת רוח וזה כל שאיפותם.

ולדוגמא כשמתפללים, אדם יכול להרגיש שהוא כעבד המקיים את מצות התפילה המוזכרת בפסוק: ’ועבדתם את ה’ אלוקיכם’, וכמו שחז״ל דרשו על הפסוק ’ולעבדו בכל לבבכם’- איזהו היא עבודה שבלב, זוהי תפילה. ולכן יש אדם שנעמד לתפילה בכוונה לקיים את מצות בוראו, וכיון שדבר זה נעשה יותר מכח ההכרח ולא הרצון, הרבה פעמים כוונת התפילה נשחקת עם הזמן, ואדם רק רוצה לגמור את התפילה מהר וללכת לדרכו. לעומת זאת יש העומד להתפלל כבן המבקש מאביו את צרכיו ביודעו שזה רצון אביו שיבוא לבקש ממנו בכל עת, וחכמים לימדו שהקב״ה מתאוה לתפילתנו. ועוד שלרמב״ן חיוב תפילה הוא דין תורה רק בעת צרה, דהיינו כשבן צריך הצלה מצרה הוא ניגש אל אביו אם יש בידו להושיעו. אלא שגם כאן ישנם אנשים הנמנעים מלהתפלל בכוונה, כיון שלעיתים יש להם את כל צרכם, וממילא אין תפילתם נובעת מהלב.

אכן ישנה גם דרך שלישית, והיא שהאדם נעמד להתפלל בכונה להתקשר עם בוראו, כל מגמתו היא לחזק את קשר האהבה שבניהם ולשפוך לפניו את שיחו. תפילה כזו אינה נעשית באופן של כפיית המצוה, ולא מצד הצורך לבקש דבר מה, אלא כולה אהבה ורגש.

ואין בדעתינו למעט מחשיבות אף אחד מהאופנים של עבודת הבורא, ומכל מקום ברור שדרך זו שאדם מרגיש מקושר עם בוראו היא הדרך הבטוחה ביותר, וכמו שכבר אמר רש״י (דברים ו, ה): "עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו".

ועכשיו נחזור לראות מה העבודה בחודש אלול, ובאיזה מאותם השלושה ישכון אור. ונראה שהרמז די ברור שאלול בא אחר חודש אב בכונה ללמדינו שבחודש אב עלינו לחזק את יחסינו אל הבורא כבן אל אב, ומיד אחר כן בא אלול ואז יש לעשות מאהבה כבעל ורעיה הנזכרים בפסוק אני לדודי ודודי לי.